יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

הלל עזרא - פרשת ויצא תשע"ג


הקמצן (פרק א)

הלל עזרא


לטיפה עמדה בחנות הרעלות במרכזו של ה"בטראק" הירושלמי ההומה אדם וליבה נחמץ. כבר שבועיים שהיא עוברת סחא והנא מול החנות הצבעונית וליבה יוצא אל ה"בורקה" האדומה עם הפייטים. לשווא ניסתה לדבר אל ליבו של המוכר העקשן להוריד את המחיר ולהתאימו למצב ארנקה המצומק. האמת הכתה בה בכל פעם מחדש: שכל עוד היא נשואה לבעלה, הקמצן המפורסם מאל-קודס, זה בגדר חלום מתוק. הוא לעולם לא ישחרר עבורה את הסכום הנדרש, ואם היא תזכה לראות את הסמרטוט הנחשק הזה אי פעם, זה יהיה על ראשה של שכנתה השנואה והמגונדרת, חנין. היא נאלצה לחזור לביתה חפוית ראש בעודה עוברת דרך הקצב ששקל לה מראש את בשר העיזים הקשה והזול, בתוספת אזהרה על מועד התשלום החודשי הקרב.
כזה היה בעלה, העונה לשם נאיף אבו סרחאן. קמצן, כיליי, ועקשן. קמצן מילא, אבל גם חכם גדול הוא לא היה, וזאת בלשון המעטה. ניקח כדוגמא את הטיסה החלומית של נאיף. שנים על גבי שנים הוא חסך שקל לשקל על מנת לממש את חלומו של כל ערבי ממוצע ומטה לעלות לרגל אל האבן השחורה במכה. לילות שלימים בילה בחלומותיו אודות האבן ממנה עלה הנביא מוחמד בסערה השמימה וייחל לרגע בו יזכה לסוב סביבה שבע פעמים. בהגיע היום המיוחל ולאחר שמוצו כל הבירורים בנוגע למחיר הטיסה הזול ביותר, הגיע נאיף לשדה התעופה ובידו מזוודה קטנה. במקום לעלות על טיסת הביניים של חברת טורקיש איירליינס לסעודיה, עלה נאיף על טיסה ישירה של חברת בריטיש איירליינס ללונדון ששלחה אותו הרחק הרחק מהאבן הקדושה. מה לעשות, שמות כל כך דומים שקשה להבחין ביניהם, יותר מידי בשביל "עז" כמו נאיף... השילוב הקטלני של קמצנות מחד וטיפשות מאידך, הפכו את ידיו הקמוצות של נאיף לכברה נדיבה המסננת את כל העובר דרכה, החוצה.
הדבר התבטא תחילה בבית. כלל הרהיטים בבית, כולל המיטות, הארונות, הפוטלים (אם היו כאלה...), השולחנות ואפילו האסלה בשירותים היו עשויים מסיבית מתולעת שבקושי החזיקה את עצמה. נאיף לא הסכים בשום אופן להוציא גרוש יותר מזה. לאחר שטיפת הרצפות במי המקלחת שהצטברו במהלך השבוע, גילתה לטיפה שהרהיטים חסרי הרגליים ומרובי הסיבית, מתפוררים לאיטם. הפיתרון הישיר היה, כמובן, יותר לא שוטפים את הבית. ההסדר החזיק בדיוק חודשיים כאשר הדירה מרחפת בענן הצחנה שנדף מהפינות. מסתבר שבהסדר הגאוני הזה ישנו צד שלישי שנהנה מהפירות, הלא הוא ציבור השרצים שהחל לזרום בהמוניו אל הבית ומשם אל כלל השכונה. נאיף נזכר באגדה אורבנית שעברה במשפחתו, על כך שבעלי המחושים לסוגיהם, מתעבים את ריחה של החסה וזוהי סגולה בדוקה להרחקתם. לטיפה פיזרה את החסה בכל הבית, בארונות, במזרונים, מתחת לבלטות, בארון הגרביים, באוזניהם של הילדים ואיפה לא. מסתבר שהיצורים השחמחמים לא שמעו על ההסכם הזה והתנפלו על החסה בתאבון רב. בסופו של דבר הוכרח נאיף ע"י העירייה להביא מרסס מקצועי שטיפל בבעיה מהשורש, קרי, מתעלות הביוב. התענוג שעלה יותר מעשרת אלפים שקל, הוכיח שוב לנאיף שקמצנותו המופרזת עלתה לו ביוקר.
בבית העסק של נאיף המצב לא היה הרבה יותר טוב. חנותו הייתה ממוקמת בין סמטאותיה הפתלתלות של ירושלים המזרחית בחור שאפילו העכברים התקשו להבחין בו, והייתה בשלבי גסיסה עוד מיום תקומתה. החנות התמחתה בממכר שטיחים פרסיים מקוריים מייד אין צ'יינה, והציעה את מרכולתה הצבעונית מקצהו של חלון הראווה המטונף. נאיף מעולם לא חלם לשלם אפילו אגורה למעצב חלונות שיסדר לו קצת את חזית החנות ויהפוך אותה לאטרקטיבית יותר. הדבר, כמובן, לא הוסיף במיוחד ל"מקוריותה" של החנות, ולקוחותיו היחידים היו התיירים האמריקאים שעברו במקרה באיזור ונכנסו לחנות להתבשם מן הפולקלור המזרחי ששפע מהחנות העלובה. נאיף היה יושב בפתחה של החנות משעות הבוקר המוקדמות על המחצלת, ממולל בידיו את מחרוזת הזרקונים העתיקה, מעשן נרגילה ומצפה נואשות לקונים שלא באו.
חשבוניה ממוחשבת, כמובן, לא הייתה בחנות. אם היה באפשרותו, הוא היה בשמחה שוקל את השטיחים על מאזנים ומשקולות. אם כי במחשבה שניה, השטיחים לא היו שווים הרבה, ולמכרם במשקל הייתה אופציה סבירה בהחלט. על כל פנים, נאיף היה מנהל את הזמנת הסחורות בדרכים המקובלות (רק לו), והסיטונאים התרגלו לקבל ממנו דפי פוליו מצהיבים בתור קבלות.
יום אחד, הגיעה לאוזניו של נאיף ידיעה מעניינת. מפעל שטיחים בינלאומי שהפעיל את פסי היצור שלו בסין, חטף מכה אנושה. הצונאמי, "ארמגדון", ששטף את חופיה של סין, הגיע לשערי המפעל ושטף את מחסניו על כל תכולתם השטיחית. כמפעל מכובד המשווק שטיחים סוג א', החליטה ההנהלה למכור את הסחורה כסוג ג' במחירי הפסד ולו בשביל לכסות את חלקו של הנזק האדיר. להשאיר ידיעה כזאת בלא תשומת לב, היה בשביל נאיף חוסר אחריות משווע הגובל בהפקרות. הוא לא חשב פעמיים והזמין קונטיינר שלם של שטיחים מכל הסוגים והגוונים בידיעה ברורה שהוא הולך למכור את הסחורה במחיריה המקוריים. הסחורה הגיעה בתוך שבועיים לנמל חיפה, טעונה על אוניית מסע בלתי נגמרת, יחד עם עוד כמה הזמנות מאותו המפעל. נאיף כמעט השתבץ כשגילה שהוא לא הליצן היחיד שחשב על הרעיון ויחד איתו הגיעו, היישר מירושלים, חבריו סוחרי השטיחים ממזרחה של העיר. בטרם פרקו העגורנים את המכולות בנמל, כרתו נאיף וחבריו ברית סודית לבל ידלוף שמץ של פרט מפרטי העסקה הזו החוצה. היה חסר להם שמישהו מהלקוחות ישמע על ההסטוריה המפוארת של ה"שטיחים הפרסיים" שעמדו לקשט את חלונות הראווה של החנויות...
"איפה אתה מעוניין שנפרוק לך את הסחורה?" שאל באדיבות נהג המשאית עליה הועמסה סחורתו של נאיף. האמת הייתה שהוא לא ממש חשב על הרעיון, תכנונים ארוכי טווח, כזכור, לא היו ה"צד החזק" של נאיף. לאחר שגירד בפדחתו פעם ופעמיים השיב בהיסוס: "נראה לי שבחצר שלנו זה יהיה בסדר..."
נהג המשאית חשב שלא שמע טוב. "אתה בטוח?"
"לגמרי! יאללה סע"
לטיפה לא תשכח לעולם את היום בו פרק המנוף את הקונטיינר האימתני מול חלונות ביתה וחסם בכך את שאריות האוויר שעוד נותרו בו.
"איך אתה מתכוון להיכנס עכשיו הביתה?" שאלה את בעלה בזעזוע עמוק.
נאיף לא היסס הרבה: "מהחלון של השירותים מאחורה. ואל תבקשי סולם, כי אני לא אקנה לך..."
למחרת העביר נאיף את חלקה של הסחורה אל החנות. הוא צחצח את חלון הראווה עד שהבריק והציג את השטיחים לראווה. לא נותר לו אלא לשבת על המחצלת בפתחה של החנות ברגליים משוכלות ולראות לאן יתפתחו הדברים.
(המשך בשבוע הבא בעז"ה)
  

3 תגובות:

  1. הלל, כמו תמיד - שנון, מצחיק ומעורר מחשבה.

    השבמחק
  2. הללוש. ממש נהנה כל פעם מחדש מעטך.

    השבמחק
  3. גם אני מצטרף לכל מה שנאמר כאן ואפילו מאוד...

    השבמחק